להגדלה
בלום שייקה (ישעיהו)
בן בייניש בנימין ושרה
מקהילת שירדז
נולד בשירדז' שבפולין
  • ב - כ"ג בחשוון תרפ"ט 6/11/1928

  • השתחרר בקולחזים שבאפגניסטן
  • ב - 9.5.1945

  • עלה לארץ ב - 3/1946
    התגורר לראשונה ברחובות
    הצטרף לתנועה השומר הצעיר
    בת הזוג פנינה
    תיאור קורות החיים בתקופת המלחמה
    נולדתי בשירז, ילדות רגילה עם האח יעקב ז"ל, הגדול ממני ב- 6 שנים. הורי היו פעילים בחיי הקהילה היהודית, ואבי היה בתנועת הציונים הכלליים. זכור לי כנס וארוחת ערב של קק"ל אצלנו בבית.
    בעיירה היו מספר תנועות נוער, אני נגררתי ע"י אחי הגדול לשומר הצעיר.
    בשבת תשובה, אוקטובר 1939, ערכו הגרמנים מצוד אחרי יהודים, ולקחו את אחי ואת אבי למחנה עבודה. אבי נפטר במחנה, עד היום לא ידועה לנו סיבת מותו - האם ממכות שהיכו אותו הגרמנים או ממחלה, ואחי חזר הביתה לבד.
    בשנת 1940 התחילו לסגור את היהודים בגטו, ונלקחתי עם אמי, אחי וכל המשפחה המורחבת לגטו שירז.
    טיפין טיפין הוצאו היהודים מהגטו ונשלחו ליעד בלתי ידוע.

    מקומות בהם הייתי בעת המלחמה
    אוקראינה, - בעיירה בשם מלכין, שם הורידו את כל היהודים שברחו מפולניה ואת חלקם הגדול חיסלו.
    סיביר, ברוסיה - במחנה הכפייה "טייגה", שם הוחזקו היהודים בתנאים מחרידים.
    אוזבקיסטן, - בעיירה בשם קוקנד ליד טשקנט.
    אפגניסטן,

    תיאור השחרור והבריחה
    רצה הגורל שבין קציני האס אס שירתו שני קצינים שלמדו עם אימי בעיר פלאון בגרמניה, והם התגלו כמושיעים שלנו.
    לילה אחד בשעה מאוחרת, נשמעו דפיקות בדלת. חשבנו שהגיע קיצנו, אולם היו אלה שני הקצינים שלמדו עם אימי. הם מסרו לנו שאנו חייבים לאסוף את כל החפצים יקרי הערך והזהב שברשותנו ולברוח יחד איתם. למחרת בבוקר אימי הלכה איתם לגסטפו, ומסרה את מפתחות הבית ובית המלאכה של אבי ז"ל, שהיה פרוון וחייט נשים ידוע בפולין. נסענו בלווית הקצינים לכיוון ורשה, ומשם לגבול אוקראינה לתחנה האחרונה - עירה בשם מלכין. שם הורידו את כל היהודים שברחו מפולניה ואת חלקם הגדול חיסלו.
    שני הקצינים שמרו עלינו והעלו אותנו לרכב שנסע לכפר שגבל עם רוסיה. בלילה הגיעו שני האוקראיניים שהיו אמורים להביא אותנו לרוסיה. הלכנו ברגל על גשר הרכבת עד שהגענו לצד הרוסי. אז חתמנו לשני האוקראיניים שהגענו בשלום, והם חזרו לפולין לקבל את שכר טרחתם משני הקצינים. לאחר המלחמה ניסינו לאתר את שני הקצינים ולהודות להם, אולם לא הצלחנו לאתרם.
    השנה היתה 1941, היינו באוקראינה בעיירה בשם לוסק מספר חודשים. באחד מימי השישי הגיעו רוסים והחליטו שכל היהודים הינם אלמנטים בלתי רצויים, והחליטו לגרש אותנו. הועלנו על רכבת משא ושלחו אותנו במסע של שלושה שבועות עד לערבות סיביר. בעיירה אומסק הועלנו על אניית משא ושטנו כ- 10 ימים לאחד ממחנות הכפייה בשם טייגה, שם שהינו מספר חודשים בתנאים מחרידים. לאחר התקוממות נלקחנו ברכבות ופוזרנו בכל מיני כפרים בסיביר. שם חזרתי ללימודים בבית הספר.
    בשנת 1943 בעקבות הסכם אנגליה פולין ורוסיה גייסו את כל היהודים הבוגרים לצבא אנדרס.
    משפחתי נשלחה לאסיה, לאוזבקיסטן, וגרנו בעיירה בשם קוקנד ליד טשקנט. שנה לאחר מכן נשלחנו לגבול אפגניסטן, שם סבלנו בחורף מקור עז וחרפת רעב. קבלנו חלקת אדמה קטנה, בה גידלנו קצת ירקות ובקיץ היה לנו מה לאכול. אחי נלקח לעבודה בנפחיה ואני נלקחתי לאזור של מכרות פחם לצורך לימודים בבית ספר של חשמלאות מכרות פחם. שם נשארתי קרוב לשנה ולאחר מכן הוחזרתי לאמי ואחי.
    בתאריך 9.5.1945 נודע לנו שהמלחמה נגמרה, הייתי אז ילד בן 16, והחלטתי שאני נוסע בחזרה לפולין לחפש שרדים מהמשפחה. נפרדתי מאמי ומאחי, ולבד, בלי כסף, עשיתי דרכי בהתגנבות על גגות של רכבות בדרך לא דרך, והגעתי בחזרה לשירז. כמובן שלא מצאתי אף אחד, והוזהרתי ע"י חברי מבית הספר שאברח מהר, מאחר וקיימת אנטישמיות גדולה, ויש חשש שיחשבו שבאתי לקחת את רכושנו, שכמובן הוחרם ע"י התושבים הפולניים. ברחתי והגעתי ללודז', שם הצטרפתי לקיבוץ השומר הצעיר, ובסופו של דבר נפגשתי עם אמי ואחי.
    תנועת השומר הצעיר החליטה להעביר אותנו לאיטליה בדרך לארץ ישראל. הדרך לא היתה קלה. נסענו ברכבות עד לצ'כיה ומשם אנשי הבריגדה העברית העבירו אותנו לאינסבורק. שם חיכו לנו אנשי הבריחה, ובלילה דרך היערות גנבנו את הגבול לאיטליה, ומשם נסענו ברכבת לגנואה. בגנואה שוכנו כל הילדים בוילה ברחוב וייה דה 28. התכנית היתה להעלות את כל הילדים על אניות בלתי ליגליות בנמל לה ספיציה לישראל. בתור נער צעיר לא היתה לי סבלנות להמתין עם כל הנוער בוילה, ושוטטתי כל היום בנמל, תר אחרי אניה להתגנב אליה. והנה ראיתי אנית משא ישראלית בשם "עתיד". הצלחתי להתגנב אליה, ורק בעת המסע בלב הים התגלתי. היתה בעיה כיצד יורידו אותי בנמל חיפה, אולם בגלל המלחמה וכל האירועים שעברתי הייתי בתת משקל - קטן וצנום, וכך הצליחו להבריח אותי בקיטבג.

    הקליטה בארץ והחיים החדשים
    הגעתי לנמל חיפה במרץ 1946. נשאלתי לאן ברצוני להגיע ואמרתי שיש לי בן דוד ברחובות שעובד בחברת החשמל. הם הצליחו ליצור עימו קשר, וכך הגעתי לרחובות. לאחר כמה חודשים עברתי משם לקיבוץ גן שמואל, ושם התחלתי להתעניין כיצד להגיע לפלמ"ח.
    גוייסתי לפלמ"ח ונשלחתי לקורס חבלה. בעת אחת החופשות ישבתי בבית הקפה, ובאו לאסוף אותי חברי הפלמ"ח לצורך הורדת עולים מהאניה "שבתאי לוזנסקי" בחוף ניצנים. בעת הורדת העולים הגיעו האנגלים, כך שהצלחנו לחלץ את מרבית העולים, אולם אלו שנשארו נלקחו יחד איתי ועם עוד כמה חברי פלמ"ח למחנה מעצר בקפריסין.
    גם שם לא נגמרו תלאותי. קיבלנו הוראה מהפלמ"ח לברוח מהמחנה, והגענו לנמל לארנקה. שם נתפסנו ע"י האנגלים וקבלנו מכות רצח. למחרת הובאנו על אלונקות לבית המשפט, ונשלחתי למעצר בכלא למשך חמישה חודשים.
    מהרתי לחזור ארצה. המשכתי לשרת בפלמ"ח בחטיבת הראל בגדוד הרביעי - "הפורצים", ולמפקדי קראו "פוזה". השתתפתי בקרבות לטרון, קסטל, קטמון, העיר העתיקה, ליוויתי שיירות לירושלים ועוד.
    לאחר המלחמה חזרתי לרחובות, והתחלתי לעבוד בחברת החשמל. במקביל למדתי בבית ספר "מונטיפיורי" חשמל.
    בשנת 1955 נשאתי לאישה את פנינה לאופר, ונולדו לנו שני ילדים: אירית וזוהר, וכיום יש לנו שישה נכדים. ברחובות עסקתי בעיקר עם נוער. הייתי מנהל נבחרת כדור יד נערים ומנהל נבחרת ארצית נשים בכדור יד.
    אני מרגיש כי סגרתי מעגל בעקבות פעילות שיזמתי - חילופי משלחות נוער בין רחובות לעיר אוסנבריק בצפון גרמניה. מאות בני נוער נסעו לגרמניה, נפגשו עם בני נוער גרמנים, ביקרו במחנות הריכוז והיו גשר לשלום בניסיון לבנות עולם חדש בלי מלחמות. מאות בני נוער גרמנים ביקרו בארץ והפכו שגרירים של רצון טוב למדינת ישראל.
    פעילותי עם העיר אוסנבריק התקיימה עד שנת 1982 - אז נחתם חוזה הידידות בין העיר רחובות לעיר היידלברג. הצטרפתי לאגודת הידידות, ומאז המשכתי בפעילות עם היידלברג ורחובות.

    אירית - בת
    זוהר בלום - בן


    תמונות בני המשפחה
    תמונות מן העבר
    לזכר קהילת שירדז'
    חזרה הדפסה